פסק-דין בתיק ע"פ 6185/11

השופט נ' סולברג:

1.        ערעורים על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.7.2011 (השופט י' כהן) בת"פ 12340-08-10 לפיו נדון כל אחד משלושת המערערים ל-10 שנות מאסר בפועל ולשנתיים מאסר על-תנאי. כמו כן חוייב כל אחד משלושת המערערים לשלם פיצוי כספי בסך של 15,000 ש"ח לכל אחד משני המתלוננים.

עיקרי האישום וההרשעה

2.        שלושת המערערים קשרו קשר לבצע שוד בביתם של המתלוננים - יוסף עואדיה, יליד שנת 1947, רופא במקצועו, ורעייתו ענאיה עואדיה, ילידת שנת 1954 - בשכונת דהר אלכניס בשפרעם. בשעות אחר-הצהריים של יום 20.7.2010 הגיעו המערערים במכוניתו של המערער 2 לביתם של יוסף וענאיה כשהם מצויידים באקדח, בסכין מטבח, באזיקונים ובסרט דביק. את מכוניתם החנו סמוך לשער הבית. המערער 2 ניגש לדלת הכניסה, ודפק עליה, כששני המערערים האחרים המתינו בקרבת מקום, ולמערער 1 מגבת על ראשו. יוסף פתח את הדלת, ואז ביקש ממנו המערער 2, במרמה, כוס מים, בהצביעו על המערער 1, ובאומרו כי זהו דודו וכי הוא חולה. בזמן שיוסף נכנס למטבח על מנת להביא כוס מים למערער 1, נכנסו שלושת המערערים אחריו ונתנו לו מכה חזקה בראשו בקת האקדח. יוסף נאבק עם המערערים, תוך כדי שקרא בצעקות לענאיה. או אז תפס המערער 1 את יוסף בחוזקה, ולעזרתו בא המערער 3 כשבידו סכין שבאמצעותה איים על יוסף כי ישחט אותו אם לא ירגע. המערערים נטלו מן המטבח סכין שלהבה באורך של כ-35 ס"מ ואיימו באמצעותה על יוסף. המערער 2 הוציא מכיסו אזיקונים, כבל באמצעותם את יוסף בידיו, והמערערים 1 ו-3 חסמו את פיו בסרט דביק. למשמע זעקותיו של יוסף, הגיעה ענאיה בריצה מחדר השינה שבקומה השניה. לנגד עיניה דחפו המערערים 1 ו-2 את יוסף, כאשר המערער 1 מחזיק בידו אקדח. ענאיה נטלה מכשיר טלפון וזרקה אותו לכיוונו של המערער 2. זה ניגש אליה, סתם את פיה ביד אחת, בשנייה החזיק בצווארה, ואז הפילה על הרצפה, התיישב עליה וסתם את פיה בסרט דביק. המערער 2 העמיד את ענאיה על רגליה, ובעזרת המערער 3 כבל אותה בידיה באמצעות אזיקונים. לאחר מכן הוביל המערער 3 את יוסף לחדר העבודה, וקרא למערער 2 לשמור עליו. המערער 2 הגיע עד לפתח חדר העבודה כשהוא מחזיק בידו סכין, יוסף ניסה נואשות לסגור בפניו את הדלת, אך המערער 2 מנע זאת באיימו על יוסף באמצעות הסכין כי ישחט אותו. המערער 3, אשר החזיק בידו אקדח, סייע למערער 2 להשתלט בכוח על יוסף ולהשכיבו על הרצפה. המערערים 2 ו-3 איימו עליו בסכין כי יהרגו אותו אם ימשיך להאבק בהם. במקביל הורה המערער 1 לענאיה, באיומי סכין, לעלות יחד עמו לחדר השינה, לאחר שאמרה לו כי שם נמצא הכסף. המערער 1 לא שעה לתחנוניה לשחררה מן האזיקונים שלחצו על ידיה והכאיבו לה. המערער 1 פתח את חדר הארונות בחדר השינה במפתחות שקיבל מענאיה, וחיפש רכוש בין הבגדים ובמגירות, כאשר על-פי הוראתו שכבה ענאיה על הרצפה לאחר שאיים עליה בסכין שהניף לכיוונה שלא תזוז ממקומה. המערער 1 גם תלש וגנב מענאיה צמיד זהב שענדה על ידה. המערער 3 הצטרף אל המערער 1 ושניהם המשיכו לחפש רכוש בחדר הארונות, עד אשר מצאו באחד מכיסי המעילים כסף מזומן בסך של 30,000 ש"ח לערך, שני שיקים, וסכום של 3,500 דולר. כמו כן מצאו המערערים במגירה בחדר הארונות תכשיטים וגנבו אותם ואת הכסף. בהמשך איים המערער 1 על ענאיה לשפוך עליה חומצה אם לא תגלה לו את מקום הכספת. המערער 3 ניגש לחדר העבודה, כיוון אקדח ליוסף, והורה לו להתלוות אליו לחדר השינה. המערערים 2 ו-3 ביחד עם יוסף עלו לחדר השינה, שם שהו ענאיה והמערער 1. המערערים איימו בסכינים ובאקדח על יוסף כי ישחטו אותו, וכי יפגעו בענאיה, אם לא יגלה להם את מיקום הכספת. או אז גילה להם כי הכספת נמצאת במרתף. בפחדם מפני המערערים, הובילום יוסף וענאיה למרתף. שם פתח המערער 1 את הכספת וגנב ממנה תכשיטים, בצוותא חדא עם המערערים 2 ו-3. לאחר מכן, בהוראת המערער 1, קשרו המערערים 2 ו-3 את יוסף וענאיה יחדיו באזיקונים, נעלו את דלת המרתף ועזבו את המקום. כעבור כשעה וחצי הצליחו יוסף וענאיה להשתחרר מכבליהם, לנסר את מנעול הדלת באמצעות מסור חשמלי, ולצאת מהמרתף. בגין מעשיהם אלו שביצעו המערערים בצוותא בביתם של יוסף וענאיה הואשמו והורשעו בכניסה למקום מגורים בנסיבות מחמירות; בשוד חמור בחבורה; בכליאת שווא; בעבירות בנשק ובהחזקת סכין שלא כדין.

עיקרי ההליכים בבית המשפט המחוזי

3.        בתחילה הכחישו המערערים כל קשר לאירוע, וטענו כי מעולם לא ביקרו בביתם של יוסף וענאיה. בהמשך, ולאחר שנודע למערערים כי טביעת אצבעו של המערער 3 התגלתה בבית הנ"ל, שינו את גרסתם וטענו כי היו בקשר עם יוסף במסגרת עסקית. בית המשפט המחוזי דחה את גרסתם של המערערים בהיותה כבושה ולאור פגמים רבים בעדויותיהם, אשר הצביעו על חוסר מהימנותם. לעומתם, הותירו יוסף וענאיה בעדויותיהם רושם חיובי על בית המשפט, גם נמצאו חיזוקים חיצוניים רבים לגרסתם, בכלל זה חבלות על גופם. באשר לשווי השלל שנגנב, הוכיחה המשיבה כי על גופו של המערער 1 נתפס כסף מזומן בסכום של 28,619 ש"ח, וכן גם שני שיקים של יוסף שסכומם הכולל הוא 4,981 ש"ח. כמו כן נקבע שהמערערים שדדו מביתם של יוסף וענאיה תכשיטים, אם כי שוויים לא הוכח. המערערים הורשעו אפוא בעבירות שיוחסו להם כאמור לעיל.

4.        בגזר הדין עמד בית המשפט המחוזי על חומרת מעשיהם של המערערים, ועל הפגיעה הקשה - הפיזית והנפשית - ביוסף ובענאיה. השוד בוצע בחבורה, לאחר הכנה ותכנון, אופיין בתעוזה ובתחכום, היה כרוך באלימות, באיומים בנשק קר וחם, ובסיומו הושארו המתלוננים כלואים במרתף ביתם. בנסיבות אלה, סבר בית המשפט המחוזי כי אין מקום לענישה סלחנית, וכי יש להטיל על המערערים עונשי מאסר כבדים לתקופות ממושכות. לדבריו, "אף אם בתי המשפט נהגו בעבר בגישה סלחנית, כפי שעלה לכאורה מטענות באי כוח הנאשמים (ואני חולק על דעתם), כי אז הגיעה השעה לשנות גישה זאת" (פסקה 6 לגזר הדין). לאור זאת, הטיל בית המשפט המחוזי כאמור על כל אחד מהמערערים עונש של 10 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר-על-תנאי, וחייב כל אחד מהם לפצות את יוסף ואת ענאיה, בסך של 15,000 ש"ח, לזה וגם לזו.

 עיקרי טענות הצדדים

5.        המערערים טוענים נגד חומרת העונש. לדבריהם, סוטה העונש שהוטל עליהם באופן קיצוני מרף הענישה המקובל במצבים דומים. השלושה ציינו בערעוריהם כי המעשים שביצעו אינם יוצאי דופן בחומרתם, שכן לא הופעלה אלימות מיוחדת כלפי יוסף וענאיה, ולא היו בה אלמנטים של התעללות ואכזריות. גם ערך שללם של המערערים לא היה רב. בית המשפט המחוזי נמנע מלשקול שיקולים אינדיבידואליים -   גם לא רהביליטציה, חינוך והכוונה - אלא שקל רק שיקולי גמול והרתעה. המערערים קבלו על כך שבגזר הדין לא נזכרו נסיבותיהם האישיות, ולא הובאו כלל בחשבון במסגרת השיקולים לעונש: המערער 1 הוא אדם מבוגר, חולה בסוכרת ובמחלת לב. עברו הפלילי מרוחק, ובעבירות שונות מן העבירות הנדונות כאן; המערער 2 הוא רווק בן 23, חולה לב, אמור היה להתחתן, אך בעקבות הרשעתו במעשים הנ"ל בוטלה החתונה. הוא בן למשפחה בת 8 נפשות, עברו נקי, משפחתו נורמטיבית, ומאסרו מסב לה סבל רב. כמו כן, למערער 2 חובות רבים, הוא בא מרקע סוציו-אקונומי קשה, ומאסר ממושך יפגע אנושות בפרנסתו; המערער 3 הוא רווק בן 31, חולה לב, לאחר צנתור. עברו הפלילי קל יחסית, ומעולם לא ריצה עונש של מאסר בפועל (במאמר מוסגר אציין, כי הטענה האחרונה אינה נכונה. עיון בגיליון הרישום הפלילי של המערער 3 מעלה כי ריצה מאסר בפועל לתקופה של 9 חודשים).

6.        לטענת המשיבה, אין מקום להתערב בעונש שנגזר בבית המשפט המחוזי, שכן האירוע מאופיין באלמנטים חמורים, ואלו מחייבים ענישה קשה. המערערים ביצעו את מעשיהם לאחר הכנה, בתיחכום, בחבורה. הם הגיעו לביתם של יוסף וענאיה בשפרעם מלקיה ומרהט, כשהם  מצויידים באקדח, סכין ונייר דבק, וניצלו את טוב ליבו של יוסף על מנת להיכנס לביתו. המערערים נקטו באלימות כלפי יוסף וענאיה, אנשים מבוגרים, דחפו אותם, השכיבום על הרצפה והשתמשו באזיקונים, תוך התעלמות מתחינותיה של ענאיה. המערערים הפרידו בין בני הזוג, אשר חוו אימה ופחד כלפי עצמם, וכל אחד מהם גם כלפי זולתו. המערערים כלאו את יוסף וענאיה כליאת שווא ממושכת, כבלו את השניים באזיקונים בתוך מרתף ביתם, ורק כשעה וחצי לאחר שהמערערים הסתלקו, הצליחו יוסף וענאיה להחלץ משם באמצעות ניסור הדלת במסור חשמלי. לא הייתה אצל המערערים חמלה כלשהי כלפי יוסף ועאניה, וגם בדיעבד לא הביעו חרטה על מעשיהם הרעים ועל הנזק שגרמו. הם ראויים לעונש שהוטל עליהם.

דיון והכרעה

7.        3 הערות מקדימות:

          (א)     גזר הדין של בית המשפט המחוזי קדם לעידן של תיקון מספר 113 לחוק העונשין.

          (ב)     אחד המערערים, המערער 2, טען כי חלקו בפרשה פחות משל חבריו במידת האלימות שנקט, ולפיכך עונשו צריך להיות קל משלהם.

          אין לקבל טענה זו. כמתואר בהרחבה לעיל, המערער 2 לא טמן את ידו בצלחת, נטל חלק פעיל במסכת המתוארת, בכל שלביה, ומעשי-העבירה שבוצעו בתלתא, נעשו בצוותא חדא.

          (ג)      המערער 3 טען על ריבוי העבירות המפעילות את עונש המאסר על-תנאי, על-פי גזר הדין של בית המשפט המחוזי, מבלי להבחין בין עוונות לפשעים, ובאופן שעבירה עתידית קלה, תגרור ענישה מחמירה באופן בלתי-מידתי.

          במישור העקרוני, יש טעם בטענה, אך בנסיבות הכוללות של העניין דנן, כפי שקיבלו ביטוי בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, וכשבדעתי להציע להפחית מתקופת עונש המאסר בפועל, סבורני כי אין הצדקה להקלה נוספת גם בעונש המאסר על-תנאי. יהא זה תמרור אזהרה מוחשי למערערים: מי שנכווה ברותחין יזהר בצוננין.  

8.        עתה נבוא בעובי הקורה. קשים וחמורים הם מעשי-השוד והעבירות הנלוות שביצעו המערערים. שילוב של תעוזה ורוע, אלימות ומסוכנות, פגיעה רעה עד מאד ביוסף ובעאניה, ברכושם, בכבודם, בבטחונם ובשלומם. ראוי להרחיק את המערערים מן החברה אל מאחורי סורג ובריח למשך שנים ארוכות, למען יראו וייראו, הם-עצמם, כמו גם אחרים שכמותם. צודק בית המשפט המחוזי בדבריו על הצורך לנהוג "ביד קשה במבצעי שוד" (פסקה 6 לגזר הדין), ועל כך שאין מקום לגישה סלחנית. ברם, בשניים, דומני, שגה:  

          (א)     גם הנקלה והבזוי שבפושעים, ראוי בדרך כלל למידה מסויימת של התחשבות בנסיבותיו האישיות. למצער, צריך לתת את הדעת עליהן. בעניין דנן, האינטרס הציבורי הוא עיקר, והשיקול האינדיבידואלי הוא טפל; אך עודנו קיים. בית המשפט המחוזי נמנע מלהביא במניין שיקוליו את נסיבותיהם האישיות של המערערים, מצבם הבריאותי, האישי, הסוציו-אקונומי. הדבר הזה טעון תיקון.